Search
  • Ido Gayer

העמק הוא חלום

Updated: Nov 3, 2019

הלדג' של פיץ' מספר 17, עליו ישנים את הלילה - Half Dome NW Regular Route

בחלוף שתי עונות טיפוס ארוכות ביוסמיטי, ואחרי הרבה שאלות של "מה טיפסת ולמה ?" החלטתי לחלוק קצת מה למדתי למה, כמה ואיך. מיועד למטפסים ולכאלה שרוצים להבין מה לעזאזל עובר לנו בראש.


העמק הוא חלום - יוסמיטי זה מותג, כל אחד שמע על המקום, מכיר, ראה (ואם לא תפתחו גוגל מפס) וכנראה גם ביקר, אבל בשביל לשבת, לגור ולטפס שם למשך כמה חודשים, זה תמיד יראה לנו רחוק מדי, גדול מדי וקצת מחוץ לתחום.


המחשבה התחילה לפני קצת יותר מארבע שנים שהתחלתי לטפס. יוסמיטי היה נראה כמו מקום לא רע להגיע אליו ולשלב אותו בעונת טיפוס (סתיו – חורף) של כמה חודשים בחוף המערבי של ארה"ב. בכל האתרים הגדולים, עם המצוקים הגבוהים, איפה שמצלמים את כל הסרטי טיפוס האמריקאים ואיפה שרובנו רוצים להגיע. הגענו ליווסמיטי בפעם הראשונה בספטמבר 2014 עם קרוואן מקרטע שבקושי עולה בעליות, נכנסו לעמק (וכמו בכל הפעמים אחרי זה) התסכלנו בפליאה למעלה כמו ילדים שנכנסים למגרש כדורגל. המצוקים הענקיים, אוקיינוס של גרניט מימין ושמאל וכל מה שיוצא מהפה זה "וואו". אחרי זה חזרנו עוד פעם שבועיים אחרי זה ועוד פעם בספטמבר – אוקטובר האחרון לעוד חודש של טיפוס.


הטיפוס ביוסמיטי הוא בית ספר למטפס טראד ומסלולים ארוכים, לא משנה מה הדירוג הספורטיבי שאתם מטפסים בארץ, מה הדירוגים שאתם מטפסים בואדי ראם או כמה אתם יכולים למשוך על האצבעות, יש סגנון אחד עיקרי שולט שנקרא "ג'מיניג". "ג'מינג" לא מתבסס כל כח אצבעות, על גב חזק או שרירים בבטן, הוא מתבסס על חיכוך, חיכוך ועוד קצת חיכוך. קחו את הכף יד שלכם תכניסו אותה לתוך חריץ אנכי, תנעלו אותה בפנים, תסמכו עליה, אחר כך תעשו אותו דבר עם הרגל ותתחילו לעלות, זה במשפט וחצי התורה של יוסמיטי. זה משהו שלוקח זמן ללמוד, אי אפשר להגיע וישר להפגיז על מסלול של 700 מטר ולעלות על כל ה"קלאסיקות" הגדולות, צריך לבלוע רוק ואת הגאווה שלכם כמטפסים, לעלות דירוגים שכבר שכחתם שקיימים וללמוד צעד אחרי צעד איך לקמט את היד בחריץ, איך להשאר עם שיווי משקל מעל שני הרגליים שהן אחת מעל השניה ואיך לפזר את האבני עיגון בצורה שווה ככה שיספיקו לכל הפיצ' שיכול "לאכול" את אותו גודל של אבן עיגון.


אחרי שמבינים איך לטפס חריצים אנכיים, ללמוד להכיר מתי האצבעות מחליקות החוצה ומתי הן נשארות בפנים מגיעים הסגנונות טיפוס המשלימים של יוסמיטי מה שגורם להרבה מסלולים להיות יצירתיים ולא משעממים. סגנונות כמו סלאבים - קירות חיוביים שהולכים עליהם אבל צריכים להיות עם הרבה אמונה שהרגליים לא יחליקו, אופ-ווידטס – חריצים רחבים יותר מגודל אגרוף, עם צורה משתנה ולא זהה לאורך כל הדרך שהדרך הכי טובה לעלות אותם זה פשוט לנשום עמוק, לדחוף (ולא למשוך) חזק, להסתכל למעלה ולהגיע לאן שצריך. ובסופו של דבר הצ'ימניס (או בעברית – ארובות) – חריצים רחבים שכל הגוף נכנס לתוכם ועולים עם גב בצד אחד ורגליים בצד שני, הקושי משתנה בהתאם לרוחב (לפעמים עולים למעלה כמו תולעת מרב שזה צר לגוף אבל רחב מדי לידיים) ובהתאם למרקם הסלע, טבעי שלמקום כמו צ'ימיני התנקזו הרבה מים – זרימה של הרבה מים גורמת לסלע להיות חלק – סלע חלק מקשה את הטיפוס עליו.


הטיפוס עצמו הוא לא כמו שרב הישראלים מכירים מואדי ראם, כאן אפשר (ואפילו כדאי) ליפול על עגינות טבעיות. כל אבן עיגון שמכניסים לסלע, יושבת בומבה, כמו בטון על הקיר ונדיר שעגינות נשלפות, הטיפוס הוא הרבה יותר בסגנון של טראד – ספורטיבי מאשר טראד – הרים (מה שמאפיין בעיקר את ואדי ראם) אבל למרות הכל, גם כאן ה- Mental Game הוא החלק החשוב במשוואה. לא משנה כמה העגינות טובות, כמה הסלע יציב, לא מתפורר ולא נשבר, ברגע שאנחנו מאות מטרים מעל האדמה ומתחתינו מצוק ישר כמו סרגל, קצת רוח שבאה מהצד ותשישות של יום טיפוס ארוך אנחנו אוטומטית מתחילים להריץ לעצמו בראש מה לא בסדר, מה יקרה שניפול ואיך אנחנו עומדים להפצע, אבל בו זמנית, זאת גם הסיבה שאנחנו מגיעים ליוסמיטי או כל מקום אחר באותו סגנון לטפס. אילו רגעי האושר הקטנים שלנו כמטפסים, שמוח – נפש – גוף מתחברים לשלם אחד, שהלב דופק כמו קטר אבל באותו זמן נושמים עמוק, עוצמים עיניים, משחררים אויר, מחייכים לבריות ונלחמים את הקרב הקטן במוח שלנו, אילו הרגעים שעליהם אנחנו חולמים עליהם ולמענם אנחנו מטפסים, אילו אותם רגעים שכנראה כל מטפס לא משנה מה הרמה או הותק, חווה על מסלולים שמאתגרים אותו מנטלית ופיזית.

אבל חשוב לדעת שלפעמים גם נופלים, ונופלים חזק, דופקים את הרגל או את הגב, לא מטפסים תקופה, אומרים "מעכשיו אני אהיה קצת יותר רגוע" אבל בחלקים הרדומים של המוח, מחכים רק לפעם הבאה שנגיע לאותו רגע, ובפעם הבאה לא ניפול, אלא נמשיך הלאה.

ועוד יותר חשוב לדעת שלפעמים אנחנו גם מוותרים, לפעמים אנחנו קופאים במקום, הפחד משתק אותנו, מפחדים לזוז או ליפול. הפחד הזה שרב הזמן כמטפסים אנחנו מתעלים אותו בשביל להיות יותר חדים ומפוקסים, לפעמים משתלט עלינו וקשה להשתחרר ממנו. זה קורה (כמעט) לכולם.


יוסמיטי מתאים לכולם, כאלה שרוצים להכנס לעסקים, כאלה שבעסקים וכאלה שחשבו שהם בעסקים אבל הבינו שיש עוד דבר או שניים ללמוד. ממסלולים קצרים, יחסית קלים למתחילים עד המסלולים הכי קשים בעולם למטפסים הכי חזקים שרוצים לבחון את עצמם על דירוגים קשוחים 700 מטר מעל פני הקרקע ולא 35 מטר. להגיע לשבוע עד 10 ימים זה בסגנון "נגעת – נסעת" אחרי 10 ימים (פלוס מינוס) אפשר באמת להתרגל למקום, לסגנון ולסלע ולהתחיל ולמתוך את הגבולות שלכם. אבל אם השאיפות שלכם הן לטפס את "ה"מסלולים (Half Dome – NW Face free variation, Freerider, The Nose in a day) תתחילו לתכנן לבלות שם הרבה שבועות וכמה עונות, כי יוסמיטי זה השקעה לתווך ארוך, אי אפשר להגיע לשבועיים - שלושה (כל עוד אתם לא אחד מהמטפסים החזקים בעולם, מה שרובנו כאן לא) ולהפציץ, צריך להגיע סתיו אחרי אביב אחרי סתיו ולצבור קילומטראז' על הסלע, לנוע כמו איילה ולהיות חזק כמו שור. אל תגיעו לשם אם אתם מחפשים להגיע לפסגות, כי אם כן אתם תרגישו מטומטמים. כל פסגה גבוה שאפשר לטפס אליה אפשר להגיע אליה גם מסביב, דרך מסלול הליכה.


הטופ ט'רי (שלוש) שלי:

1. סראנטי & סאנס / Serenity Cracks & Sons of Yesterday - שני מסלולים ששניהם שונים שאפשר (ורצוי) לחבר ביחד הולכים אך ורק על בסיס חריצים, שניהם ביחד מרכיבים את ה-8-9 פיצ'ים הכי זורמים, טכניים ולא קשים מדי שאפשר לבקש.


2. האלף דום / (North West Face of Half Dome (Bigwall / Aid Route - למרות שזה מסלול "אייד" ולא כולו "פרי" כנראה שיש עליו את הפיצ' הכי טוב שאני לפחות אי פעם טיפסתי, פיצ' מספר 13 שמתחיל ב'צימיני מאוורר בלי עגינות, עובר דרך "החלון" שהוא פתח בקיר ויוצא לפייס שממנו יוצא סדק של 15 מטר ישר למעלה.

אפשר לעשות את המסלול ביום אחד אם אתם מאוד מהירים, או ביומיים אם אתם קצת פחות מהירים, לא משנה כמה זמן, המסלול הזה הוא חוויה. ביוני האחרון היה באמצע המסלול התמוטטות סלעים גדולה ונכון לקיץ - סתיו האחרונים כמעט ולא מטפסים עליו, כמה חבר'ה אמריקאים טיפסו אותו אבל אומרים שהפיצ'ים האמצעיים (איפה שאירעה ההתמטטות) מאוד מאוד סקצ'יים ולא ידידותיים למשתמש.


3. מפצח האגוזים / Nutcracker - מסלול של חמישה פיצ'ים, במרכז העמק, מאוד נוח להגיע אליו, מצוין למי שזה הימים הראשונים שלו בוואלי, קלאסיקה אמיתית וכיף גדול.


באמצע הפיץ' השני של המסלול - Serenity Cracks

32 views