המדריך (הקצר) בעברית לטיפוס Bigwall.

כנראה שראיתם את אלכס הונולד מטפס את El Capitan בדילוגים בלי חבל, ראיתם תמונות של עשרות מטפסים תלויים על הקירות וחשבתם שזה משוגע (זה לא) ובמידה וחשקה נפשכם ללכת ולטפס קירות גדולים ייתכן וכבר פגשתם במדריכים שכתובים באנגלית כמו "How to climb The Nose" או "How to climb Big Walls" ואם לא - אז הם מומלצים.

אבל קודם, הנה תקציר בעברית ל"מה זה Bigwall" ומה צריך לעשות כדי לטפס אחד כזה.

הצד הדרומי (South Face), הברור והמפורסם של אל קפיטן. תמונה על ידי יעל פ.

בואו ניגש ישר לעניין - "אם אני מטפס V6 או 7C+ אני יכול לטפס את ה-Freerider ?"

כנראה שלא. ולא באתי לבאס. אבל לטפס Bigwall, במיוחד אם אתם עושים אותו Free, זה לא כמו לטפס סינגל פיץ' (מקטע) באותה רמת קושי, או לא כמו לטפס מולטיפיץ' (רב-מקטעי) ספורטיבי באותו רמת קושי.

לטפס 7C בפיץ' 20, אחרי 700 מטר של טיפוס קשה מהקרקע, עם Exposure (חשיפה) מטורף שכל ה-700 מטר נופלים לך מתחת לרגליים זה לא כמו לטפס 7C כמה מטרים מעל הקרקע בגייקבאירי או בעין פארה.

וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על כל ה- Hauling.

(למען הסר ספק, לא טיפסתי את Freerider, רק את ה-Freeblast שהם ה-10 פיצ'ים הראשונים שלו).

לפני הכל, נתחיל בכמה מונחים בסיסיים כדי שלא יהיה סלט -

מה זה Bigwall - ביגוול זה מסלול ארוך (של מאות מטרים ומעלה) שלוקח לטפס אותו לפחות יומיים, בדר"כ ב-Aid Climbing ולפעמים גם ב-Free. ישנים,אוכלים, משתינים וכו'.. על הקיר ולא יורדים לרצפה במהלך הטיפוס.

מה זה טיפוס Free ?

טיפוס Free זה הטיפוס הרגיל שכולנו עושים, שימוש רק בארבעת הגפיים כדי לעלות והעזרות אך ורק בבולטים/ראנרים/אבני עיגון לשם אבטחה (ולא כדי "למשוך" עליהם כמו ב- Aid Climbing).

מה זה Aid Climbing ?

טיפוס בעזרת אמצעים מלאכותיים כמו אבני עיגון בגדלים שונים או מיני Hooks (ווים) בגדלים ובצורות שונות או שימוש בפיתונים שונים.

ב-Aid Climbing נשתמש בכל האמצעים האלו, נכניס אותם לסלע (לפעמים בעזרת פטיש קטן אם מדובר ב-Pitons, Copper Heads, Beaks ועוד כמה חבר'ה איזוטרים), נתפוס אותם ונמשוך עליהם למעלה כך שההתקדמות מעלה לא נעשת על ידי שימוש בגפיים על הסלע, אלא על ידי משיכה על/באמצעי העיגון. כדי לעלות על אמצעי העיגון נשתמש ב-Aiders (סולמות העשויים רצועות). בשיטת ה-Aid משתמשים בדר"כ על קירות גדולים ובאיזורים שמאוד מאוד קשה לטפס ב-Free ונדיר שיש בולטים במהלך הפיץ' עצמו אלא רק בתחנה.

מה זה Hauling ?

שיטה בה מרימים איתכם תיק גדול מאוד שנע בין 120 ל-157 ליטר, עשוי חומרים קשיחים וקשוחים ומיועד להיקשר, להימשך ולהיות מורם מעלה על ידי החבל במעלה המסלול, פיץ' (מקטע) אחרי פיץ' (מקטע). התיק נקרא Haulbag (או באנגלית-אמריקאית Pig)

איך זה עובד? - ה-Haulbag מחובר בחבל נפרד למטפס המוביל. כאשר המטפס המוביל מגיע לתחנה, הוא בונה מערכת Hauling (מערכת הרמה) דיי פשוטה ובעזרתה הוא מביא את ה-Haulbag עד אליו.

ה-Hauling המדובר הוא אחד הדברים הכי שוחקים, מתישים, מעייפים ומדכאים שיש בטיפוס Bigwall.

בטכניקה נכונה אפשר להרים פי 2 ממשקל הגוף שלכם (לשם דוגמא, כשטיפסנו ב-2016 את ה- Pacific Ocean Wall על האל-קפיטן היו לנו 2 Haulbags ששקלו כל אחד 60 קילו +- והרמנו אותם ביחד, בלי מערכת רווח כח).

אבל! בטכניקה לא נכונה, אחרי חצי יום של Hauling תרגישו מפורקים, שהתיק זז לאט, שזה חרא ושאין באמת סיבה הגיונית לטפס Bigwall.

בעזרת הטכניקה הנכונה אתם עדיין תגידו ש-Bigwall זה למטומטמים, אבל לפחות תראו את ה-Pig מתקדם בצורה עקבית ומהירה ולא תיהיו מדוכאים.

מה זה ג'ימור /To Jumar/ To jug up ?

במרבית מסלולי ה-Bigwall, בגלל שהם נעשים ב-Aid, המטפס השני, מי שמנקה את העגינות לא מטפס על הסלע, אלא מטפס על החבל. כדי לטפס על החבל משתמשים בדר"כ ב-Ascenders שקיבלו את השם בישראל "ג'ומרים" בגלל שה-Ascenders הראשונים הנפוצים נקראו Jumar. את ה"ג'ימור" על החבל עושים עם שני גו'מרים ושני Aiders מחוברים לחבל וככה מנקים את העגינות שהמוביל השאיר על המסלול.

סקיי מטפס Aid על פיץ' 14 של ה-Nose. תמונה על ידי.

יעל מטפסת ומתרגלת Aid.

אחרי שדיברנו על כמה מונחים בסיסיים בתחום ה- Bigwalls אפשר לחזור לעיקר -

מה צריך לדעת כדי לטפס את ה-Nose ?

צריך לדעת לטפס Bigwall (דה), שזה אומר שצריך לדעת לטפס Aid, לדעת לעשות Hauling, צריך לדעת לעשות Lower-out בצורות שונות, צריך לדעת "לג'מר" טוב ומומלץ לדעת לטפס חריצים טוב מאוד.

מה זה טוב מאוד ? לדעת ש-5.9 עם ציוד על הרתמה לא מהווה בעיה. תצחקו, תגידו "מה זה 5.9, זה כמו 5+, אני עושה את זה עם נעלי אפרואצ', בסולו, בעיניים עצומות!" אז זהו, שלא. כשמחובר לכם Tagline לרתמה ואתם סוחבים עוד חבל, כשהפיץ' באורך של 50 מטרים, חוץ מלטפס אתם סוחבים עוד 4-6 קילו של ציוד על הרתמה, בנוסף הנעליים (הרגילות) גם הן מחוברות לרתמה (כי תצטרכו אותם לעשות Hauling בתחנה למעלה)... כשיש חיכוך של החבל עם הסלע, ואתם עייפים כי זה הפיץ' ה-13 של היום, כשעשיתם Hauling כבר 200 מטר וזה היום השלישי הרצוף שלכם אז הדברים נראים קצת שונה ו-5.9 מרגיש מאוד בקלות כמו 5.10++.

אליאב ואני עושים "Hauling" על ה-"Pacific Ocean Wall". אחד המסלולים התלולים על אל קפיטן. תמונה על ידי טום אבנס.

מה שצריך לעשות לפני זה, זה לטפס הרבה, להשקיע זמן וקילומטרז' בטיפוס ולטפס לפחות 3-4 מסלולי Bigwall אחרים לפני, כמו המסלולים האלה (ובסדר הזה):

מסלול 1 - South Face of Washington Column - מסלול ה-Aid הקל ביותר שיש ביוסמיטי וואלי, מדובר על 11 פיצ'ים של Aid לא קשים מדי, המסלול דיי ברור בצורה בה הוא "הולך" למעלה ולא צריך Portaledge כי ישנים על לדג' סלע מפנק. מטפסים אותו בדר"כ עם לילה אחד על הקיר (בסוף פיץ' 4) ואם אתם יחסית מהירים אז אפשר גם ביום אחד.

מסלול 2 - West Face of Leaning Tower - מסלול עם Aid כבר יותר קשה וקצת טריקי, אבל לא מאוד ארוך, מאוד "ססטיינד" בגלל שכולו ב-Overhang קל (בגלל זה קוראים לגוש סלע שלו "המגדל הנטוי"), עם לילה אחד על הקיר אותו עושים בדר"כ בסוף פיץ' 6. רמה אחת מעל המסלול של Washington Column. לפני שעולים על ה-Leaning Tower תיהיו בטוחים שאתם יודעים איך לג'מר טוב, כלומר יש לכם טכניקה טובה ואתם לא סתם דוחפים את הג'ומרים למעלה כי על ה- Leaning Tower סתם לדחוף בכח לא עובד.

מכינים את ה"Haulbag" ל"Hauling" בפיץ' הראשון של ה-Nose. תמונה על ידי יעל פ.

מסלול 3 - Regular N.W Face of Half Dome -מסלול כבר יותר ארוך ויותר תובעני, 25 פיצ'ים, אורכו 670 מטר (250-300 מטר פחות ממסלולים קלאסיים על אל קפיטן), ה-Approach אליו הוא 4 ק"מ הליכה ועלייה של 1,000 מטר, קשה ותלולה הלוקחת 3-4 שעות. בדר"כ עושים את ה-Approach ביום אחד, ישנים מתחת לקיר ולמחרת מתחילים לטפס ומבלים לילה אחד על הקיר, על פיץ' מספר 17 בו יש לדג' מצוין ל-2 מטפסים. כדי לטפס את המסלול בצורה יעילה, מהירה ונכונה צריך להיות מטפס חריצים טוב של 5.10+, כי כל ה-11 פיצ'ים הראשונים הם עד 5.10 ככה שאפשר וצריך לטפס אותם Free. ה-Hauling על המסלול הזה קשה מאוד כי יש ארבעה - חמישה פיצ'ים רצופים בתוך Chimney (ארובה) שמקשים על החיים אז אפשר לבוא פשוט עם 2 תיקי גב צנועים. בגלל שמסלול הוא על Half Dome שנמצא גבוה מעל העמק, יותר גבוה מאל קפיטן וכבר אפשר לייחס אותו לשרשרת ההרים של ה- High Sierra ובגלל שהמסלול פונה צפונה, למסלול יש אופי הרבה יותר "אלפיני" מהרבה מסלול אחרים ביוסמיטי וואלי, יותר קר עליו ואפשר לעשות אותו גם בחודשים החמים של יולי - אוגוסט.

אישית, אחד הפיצ'ים הטובים שטיפסתי בחיי היה על המסלול הזה, פיץ' מספר 14 של ה-Free variation - מטפסים ארובה, יוצאים דרך חור בסלע, פתאום מקבלים משב חזק של רוח, רואים 400 מטר ישר למטה ומעל יש 15 מטר של סדק אצבעות של 5.10+. הפיץ' הזה, יחד עם עוד 2 פיצ'ים שלמים ישבו על Flake ענק שהתמוטט ב-2015.

ניקוי "The Great Roof" בפיץ' 22 על ה-Nose, טרוורס חד ימינה. תמונה על ידי סקיי ירדני.

אם טיפסתם את שלושתם זה אומר שיש לכם הבנה ב-Hauling, הבנה ב-Aid Climbing, הכרה של שיטות Lower-out, ניסיון בניקוי עגינות מ-Traverse וקילומטרז' מסויים של Jumaring. מה גם שאם טיפסתם את שלושת המסלולים האלה נתקלתם בבעיות שונות על הקיר ופתרתם אותן (בהנחה שסיימתם את המסלול כמו שצריך), התרגלתם ל-Exposure בחלקים העליונים של הקיר (Half Dome בחלקיו העליונים שלו יגרום לכם לערער על משמעות החיים ולקבל משבי רוח מאוד חזקים, בדיוק כמו אל קפיטן) , שאתם יודעים למה אתם נכנסים ומה ה"השלכות" של להיות שלושה-ארבעה ימים על הקיר אם תרצו לטפס את ה-Nose.

אין לזה קיצורי דרך, לא משנה כמה אתם חזקים וכמה טוב אתם מטפסים Free אם לא תיהיו טובים ויעילים במשמעויות האחרות של Bigwall רב הסיכויים שתרדו מהקיר אחרי יום / יומיים.

כמה "קשוח/ה" צריך להיות ?

שאלה קצת מוזרה כי בדר"כ נשאל את עצמנו "כמה טוב אנחנו מטפסים?" לפני שנלך לטפס מסלול Bigwall קלאסי. מסלול כמו ה-Nose, כמה שהוא קלאסי דורש יותר מ"כמה אנחנו יכולים לטפס" או "כמה אנחנו חזקים". יש מטפסים שיכולים להגיע ליוסמיטי ואחרי כמה ימים בעמק ללכת לטפס את ה-Nose (כמו סקיי ירדני למשל, אבל ראש חזק כמו שלו אין לרב המטפסים). אבל 99% מהמטפסים לא יכולים לטפס אותו אחרי רק כמה ימים ביוסמיטי, צריך לבנות את ה"קשיחות" הזאת ולהיבנות על ידה כמטפס. היכולת הזאת נבנית לאורך שנים של טיפוס, על ידי מסלולי מולטיפיץ' ארוכים כמו בואדי ראם, על ידי מסלולים אלפיניים ארוכים באלפים, בפטגוניה, ברכסים הגבוהים של צפון אמריקה או בהימלאיה. האופי של ה-Nose הוא כמו מסלול אלפיני, ארוך, מתיש, מייגע אבל כשמפרקים אותו לגורמים הוא אפשרי לגמרי לכל מטפס שמגיע עם הרקע הנכון.

מכינים את ה"Haulbag" להרמה בסוף פיץ' 9 של ה-Nose. ידוע גם כ"Glory Hands" בגלל שזה פשוט סדק מושלם לידיים. תמונה על ידי.

האם אפשר להתאמן בארץ ל-Bigwall ?

כן, אפשר להתאמן על זה בארץ. אפשר לעשות Hauling עם תיק ששוקל 60 קילו לאורך 30 מטר, אפשר להתאמן על טכניקות Lower-out ואפשר לעשות Aid על סלע גיר. נכון ש-Aid על גיר (כמו בארץ) וגרניט (כמו ביוסמיטי) זה לא אותו דבר אבל הטכניקה היא זהה והפחד שהעגינה תשלף ותטוסו למטה בהפתעה עד העגינה הבאה גם היא זהה.

אז כן, אפשרי להתאמן על כל זה בארץ אבל זה לא תחליף ללכת ולטפס 3/4 Bigwalls לפני זה. אין ל-Bigwalls קיצורי דרך וכל ישראלי שאני מכיר שהלך לטפס פעם ראשונה Bigwall וזה היה ה-Nose ירד ממנו כי הוא לא היה מוכן, כולל אותי.

הכנות -

נוזלים - בדר"כ כשמתכננים לטפס את אל קפיטן בחודשי הסתיו (ספטמבר - אוקטובר) או אביב (אפריל - מאי) לוקחים בין 4 ל-5 ליטר מים לאדם לכל יום (ובגלל זה ה-Haulbag שוקל כל כך הרבה), ה-Face של אל קאפ, ברובו פונה דרומה, מה שאומר שניצלים כל היום בשמש ונוזלים זה הדבר הכי חשוב, אל תחסכו במים! אני אוהב לקחת גם משקה אנרגיה אחד ליום (של 900 מ"מ), זה גם סוכר, גם טעם, גם משהו אחר במקום מים וגם מרווה. אם אתם מטפסים את ה-Leaning Tower או N.W Face of HD אפשר 3-4 ליטר לאדם ליום.

אוכל - תביאו מלא אנרגיה, זה הכי חשוב. שורפים כל כך הרבה קלוריות על Bigwall בצורה לא הגיונית. גם שאתם חושבים שאתם נחים בתחנה הראש כל הזמן עובד על פתרון תקלות עתידיות, על "מה אם" ו"איך", יש כל הזמן תנועה כך שאנרגיה וסוכרים זה מה שצריך. פירות יבשים, חטיפי אנרגיה איכותיים ומלא מלא שוקולד. אם אתם אוהבים לבשל תביאו איתכם לערב Jetboil ומנות "הרים" מוכנות שרק צריך לחמם עבורן מים. אם אוכל זה לא הצד החזק שלכם (והוא לא שלי) טורטיות עם נוטלה וחמאת בוטנים לארוחת ערב זה פגז.

מה לא להביא ? קופסאות שימורים. אין להן ערך תזונתי גבוה והן שוקלות מלא בגלל הנוזלים שבתוכן שגם ככה אנחנו לא שותים (אלא אם אתם שותים את המים של השעועית או חומוס…).

מכינים, בודקים, מנקים ומסדרים את הציוד לביגוול. תמונה על ידי יעל פ.

ציוד אקסטרה, ביגוד חם וציוד נגד שמש - בגלל שאנחנו לא לוקחים את כל הציוד על הגב ב-Bigwall יש נטייה לקחת יותר מדי ציוד אקסטרה ובסופו של דבר להיות עם Haulbag הרבה יותר מדי כבד, נטייה שיש להרבה מאוד מטפסי Bigwall חדשים. שאנחנו יוצאים ל-Bigwall אנחנו רוצים שיהיה לנו ציוד אקסטרה אבל לא יותר מדי, שיהיה לנו ציוד חם אבל בדיוק כמה שצריך, שיהיה לנו מעיל גשם אבל לא צריך 3 שכבות נגד גשם, שיהיה לנו אוכל אבל לא טונות של אוכל שלא נאכל - זה איזון עדין וחשוב בין מה הכרחי וחיוני לבין מה סתם מותרויות שיקשו עלינו ב-Hauling.

תכולת ה"Haulbag" מבחינת אוכל לפני שעולים לשבעה ימים על הקיר (לא היינו בררנים יותר מדי באוכל).

דבר אחרון בהכנות היא כנות, אנחנו צריך להיות כנים עם עצמנו אם באמת עשינו את הדרך הנכונה, המודעת והבטוחה כדי ללכת ולטפס מסלול Bigwall על אל קפיטן, האם אנחנו מוכנים טכנית, פיזית ומנטלית ולא סתם באים לתת "ניסיון". לטפס Bigwall זה להיות חוליה צנועה בשרשרת של מטפסים שהקדישו שנים על גבי שנים לעולם הטיפוס אם זה על ידי פתיחת מסלולים, ניקיון שלהם, יצירה ורישום הידע על המסלול, התקנה של בולטים בתחנות ובמקומות פחות בטוחים וכו'... כאקט של כבוד אנחנו צריכים להגיע מוכנים, לאו דווקא בידיעה שנסיים את המסלול בקלי קלות אבל בידיעה שעשינו את כל ההכנות הנכונות בדרך אל המסלול.

לא צריך להיות פנומן בטיפוס, לא צריך להיות מטפס Aid קשוח ומפחיד כמו החבר'ה משנות ה-70 ולא צריך להיות מטפסת Free טובה וחזקה כמו לין היל או אמילי הרינגטון, לא צריך להיות מטפס אלפיני מהיר כמו אולי שטק (ז"ל) ולא צריך להיות מטפסת Bold כמו סטף דייויס. כל מה שצריך זה לאהוב טיפוס, לאהוב לטפס הרבה, לרצות לטפס Bigwalls בשביל ההנאה הפנימית ולא בשביל התמונה באינסטוש, להתקדם בצורה עקבית ונכונה ב"סולם התקדמות" של המסלולים הנכונים, לדעת ש-Bigwall זה מתיש ומעייף ולקבל את זה, לקבל הפתעות לא נעימות ולהכיר במגבלות שלנו.

לילה מאוד לא נוח בסוף פיץ' 20. רב הגוף באויר. במסגרת "Single Push" על ה-Nose.

ימים כלילות על הקיר - זריחה מעושנת על הלדג' הכי מפנק על ה-Nose, סוף פיץ' 14.

ישנים איפה שהוא באמצע הקיר ב"Portaledge'" על ה"Pacific Ocean Wall". תמונה על ידי.

ישנים על פיץ' 17 הנוח, הצר והקצת חלקלק הקרוי "Big Sandy Ledge" על Half Dome. תמונה על ידי גדי וולנברגר.

בשבילי לטפס מסלולים ארוכים ו-Bigwall במיוחד ,זה טראנס. ברגע שנכנסתי לזה שום דבר כמעט לא יכול לעצור אותי. זו מדיטציה בתנועה, זה הכח של הטבע, זה השילוב בין מחשבה לרגש, בין אתגר מנטלי לפיזי, זה הדו-שיח הכי טוב שאני מקיים עם עצמי בראש, זה השילוב בין קור רוח לחיוך צנוע בלב אחרי פיץ' מפחיד, שילוב בין Free ל-Aid בין הלבד לבין הקבוצה (במקרה הזה רק פרטנר/ית אחד/ת), בין תנועה מהירה על שטח גדול לבין תנועה איטית, מדויקת וכירורגית בשטח קטן. זה השילוב המנצח של טיפוס.

מאז סתיו 2014 הגעתי בממוצע כל שנתיים ליוסמיטי וואלי, כל פעם למדתי דברים חדשים, טיפסתי מסלולים ישנים וחדשים, ניסיתי הרבה פעמים, נכשלתי הרבה והצלחתי גם לא מעט. כל פעם שחשבתי שאני יודע, מבין ו"חזק" בראש "דחפתי" עוד קצת, ההתקדמות היתה איטית ובטוחה ובגלל זה לא היו לי נפילות רציניות או פציעות לזמן ארוך.

נכון, ליוסמיטי וואלי אין את הפראיות של פטגוניה, את הקסם של האלפים או את הרכסים של אלסקה אבל בכל פעם שנכנסים לעמק, הנשימה נעתקת לכמה שניות למראה הקירות התלולים והגדולים מסביב, הנוחות והיכולת לטפס כל יום בצורה נוחה ובטוחה מסלולי סלע שמדורגים כ-World Class אין שני לה בעולם וההשראה בתור אוהבי טבע ומטפסים היא אין סופית, בגלל זה אני נשאב חזרה לעמק על בסיס כמעט שנתי.

סקיי עושה עוד Pendelum בפיץ' 19 של ה-Nose. תמונה על ידי.

ג'ימור, מיומנויות חבלים וניקוי הפיץ' - בסוף פיץ' 4 של ה-Nose יעל מדגימה מה זה מיומנות.

Lazy's Rest.

הכותב, (אני, עידו), מטפס, מדריך טיפוס-

טיפס את ה- Regular N.W Face of Half Dome (ביומיים).

את ה-South Face of Washington Column (ביומיים).

את ה- South Face of Leaning Tower (ביום).

את ה- Pacific Ocean Wall (כשבעה ימים על הקיר).

את ה-Nose (ביומיים) ועוד פעם על הנוז (40% ממנו, עד ה-El Cap tower) ביום.